עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

juli

חברים
YN71smooth criminalGhost DogDo what I wantJennyמאור ג'יגלבה
חן חן חןIM AL
אוויר לנשימה-מוזיקה
המסע שלי
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
ג'וני הכלבלב המופלא:-)

המסע שלי......

16/10/2016 00:08
juli
משפחה, הישרדות, אחים, כאב, רגש, רוע, קושי, קיום
לא אוהבת להרגיש חסרת אונים, השליטה שלי היא זו שמניעה אותי להישאר עם הראש מעל המים, זו שנותנת לי אוויר לנשימה ומובילה אותי תמיד בדרך המוארת והמחזקת.

מיד עם פנייתי לרווחה הופיעה עו"ס ששלחה את אחי למשפחה אומנת ואותי לבית של נערות במצוקה.
לא הרגשתי נערה במצוקה, הרגשתי יציבה ובטוחה בעצמי, עבדתי ולמדתי והייתי ילדה מאוד טובה. אני עד היום מאמינה ששלחו אותי למקום הלא נכון, למקום שהכי קל לשלוח נערה שעוברת מצוקה כלשהי אבל הבלבול שלהם יכל להוביל אותי לדרך לא טובה שאני מודה לאל כל יום שלא הוליך אותי לשם ותמיד דאג לשמור עליי ולשים אותי במסלול הטוב של החיים.
אחי הגיע לדירה שהתגוררה בה אישה מבוגרת והתעסוקה שלה בחייה הייתה לקחת אליה ילדי אומנה בכדי לקבל עליהם כסף מהמדינה אבל מבחינת טיפול וטיפוח הילד הייתה הזנחה גדולה. אחי קיבל חדר בדירה שלה, היה שם עוד בחור שהיה בעייתי, אחי גם הגיע למקום הלא נכון.
הוא שרד שם תקופה.... אני זוכרת שהוא היה מספר לי דברים שלא אהבתי לשמוע, הוא פחד לצאת מהחדר אפילו כדי ללכת לשירותים והחזיק לעצמו כל מיני שטויות לנשנש כי הוא לא היה יוצא מהחדר. מידי יום הוא היה מגיע לדוכן שווארמה בקניון שעבדתי בו ואני הייתי נותנת לו לאכול שם על חשבוני וגם דמי כיס שיהיה לו לכל מה שהוא צריך.
אני לא יודעת אם אי פעם שיתפתי אותו במה שהרגשתי אבל העולם שלי סבב סביבו בתקופה ההיא. כל רגע שלא הייתי לצידו חשבתי עליו ותיארתי לעצמי מה הוא עובר. הצלחתי לנתק את עצמי מכל מה שעבר עליי באותה התקופה, לא נתתי לעצמי אפילו זמן להתבגר כמו שצריך. דאגתי לאחי כמו שאמא דואגת לבן שלה, עולות לי דמעות בעיניים רק מלהיזכר....
אני הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו בכדי להוציא אותו מהבית ההוא, הרגשתי שאני לא עושה מספיק בשבילו וזה לא מגיע לו לחיות ככה. אחי לא אשם בשומדבר שעברנו בחיים עקב הנסיבות, גם אני לא אשמה סך הכל נקלענו למצב שהיינו צריכים להתמודד איתו והרבה פעמים הרגשתי כ"כ חסרת אונים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ניתקתי מאמא שלי קשר במשך שנה שלמה, היא הייתה מצלצלת לאחי והם היו בקשר די טוב, הוא אפילו טס אליה לבקר ואני לא רציתי שום קשר. היא שלחה לי כמה דברים איתו אבל רציתי מרחק. מה שהיא עשתה היה בלתי נסלח ואני לא הרשתי לעצמי להתעסק בלכעוס עליה או לנסות להבין למה היא עשתה את מה שעשתה. אני יכולה להגיד שהיום אני באמת באמת שמחה ומודה לאל ששם אותי בדרך הזו.
נכון היה לי קשה, היה לנו קשה! אבל היום אני נמצאת במקום יותר טוב לדעתי מאשר אם אמא שלי הייתה נשארת פה והיינו ממשיכים לחיות בצורה שחיינו.

בית הנערות במצוקה היה בבניין מפואר ונורא איכותי, הורים שכולים תרמו כספים לבית הזה בכדי לנצור את שם ביתם שנפטרה איכשהו.
היו בדירה שלושה חדרי שינה וסה"כ חמישה בנות שאחת מהן הייתה "מדריכה".
לדירה הזו שילמתי 400 ש"ח בחודש שכלל את השכר דירה והקניות אבל בגדול אני הייתי הבחורה היחידה ששילמה כי אף אחת שם לא עבדה חוץ ממני.
שתי בנות ישנו בכל חדר, איתי בחדר הייתה בחורה שגדולה ממני בשנתיים. היא הייתה לסבית שיצאה מהארון לא מזמן והיא הייתה מאוד מאוד מוזרה. בחורה דכאונית מאוד ומאוד שלילית, אני הייתי האיזון במקום הזה.
בחדר השני ישנו שתי בנות רוסיות, אחת הגיעה מהידרדרות לזנות והשניה גם מסמים או משהו הזוי אחר..... אני הרגשתי שעושים לי נזק. אני הייתי בחורה מאוד נורמטיבית, אז מה אם ננטשתי ע"י המשפחה שלי?
בחיים לא נגעתי בסגריה, לא סמים בקושי שתיתי אלכוהול. עבדתי כל היום ובמקביל למדתי לבגרויות באקסטרני ודווקא קיבלתי ציונים מאוד יפים בבגרויות. עזרתי לאחי כמה שיכולתי מבחינה כלכלית והיה לי טוב בחיים. היו לי חברים שהם אנשים טובים, אף אחד לא היה פושע או ערס או שומדבר בסגנון, תמיד הסתובבתי עם הטופ של הטופ ואני לא מורידה מערכם של האנשים שכן היו במצוקה, אני פשוט לא הבנתי למה הכניסו אותי למקום שיש בו כ"כ הרבה דברים שיכלו מאוד לדרדר אותי במקום לעשות את הדבר ההפוך.
היו להם חוקים בדירה ההיא- אסור היה לי להביא חבר בנים הבייתה ואם הבאתי אס רק שעה ביום וגם רק לשבת איתם בסלון. אפלו אחי לא היה רשאי לשבת איתי לבד בחדר שלא נדבר על חברים וחברות. הייתה שעת עוצר, אין אפשרות להכנס הבייתה אחרי השעה 11 בלילה ובגלל שאני עבדתי בשאוורמה עד 12 כל יום נתנו לי אישור חריג לאחר.
היו תורנויות של בישול ונקיונות שזה לגיטימי אבל אני כל היום עבדתי ולמדתי לא היה לי זמן לעצמי.
סבלתי בבית הזה, היה לי רע, ניסיתי להתחבר לבנות אבל לא היה לנו נושאי שיחה, השיחות תמיד היו ברמה של קבוצת תמיכה וזה לא התאים לי. לא רציתי להיות בסיטואציה הזו, לא רציתי לדבר על כלום רק רציתי לחיות.

יום אחד, ממש בתקופה ההיא שאמא שלי רק עזבה וכל דבר גרם לי לבכות אז לא דיברתי על זה עם אף אחד, הייתי במשמרת בשארוומה, זה היה יום ראשון או חמישי שאלה הימים הכי עמוסים שם בגלל החיילים שיוצאים או מגיעים לבסיסים. המקום היה מפוצץ בחיילים ואני הייתי מבסוטית ומחוייכת כי נורא אהבתי לעבוד שם. הגיעה בעלת הבית של הדירה ההיא שגרנו כשאמא שלי עזבה, אני לא אשכח את היום הזה בחיים שלי כי הוא חרוט לי בזכרון. היא הגיעה ומרחוק כבר התחילה לצעוק עליי- "אתם משפחה של חארות, את ילדה חרא בורחת בלי לשלם לי שכר דירה. אמא שלך עזבה אותך כי את חרא של ילדה ומגיע לך כל מה שקרה לך" היא לא הפסיקה....אבל אחרי המשפטים האלה המוח שלי פשוט התנתק מכל מה שקרה מסביבי ולראשונה מאז שאמא שלי עזבה התחלתי לבכות ולרעוד וממש הייתי בהתמוטטות עצבים. כולם הסתכלו עליי, כל החיילים שעמדו שם כל הקניון הסתכל עליי ואני הייתי נבוכה פשוט רצתי פנימה לתוך המטבח והתחלתי לבכות כי האישה הנוראית הזו פגעה בי כ"כ שלא הבנתי מאיפה הגיע כל הרוע הזה. אני ילדה בת 17 שננטשה ע"י אמא שלה , גם לה יש ילדים איך היא מרשה לעצמה בכלל להגיד לי את זה?
הבוס שלי והבחור שחתך את השווארמה יצאו החוצה יחד עם המאבטחים והוציאו אותה מהקניון.
כולם הרגיעו אותי ואיכשהו זה עבר לי והמשכתי לעבוד. התקופה ההיא הייתי פגיעה אבל מהר מאוד התחסנתי נגד אנשים כאלה וכל מה שאמרו לי פשוט נצמד אליי וחיזק אותי וזה מה שעשה לי עור של פיל.
מאותו יום כולם בקניון ידעו על המקרה הזה ואני יכולה להגיד שהם היו כמו משפחה בשבילי.....
זה היה מקום שתמיד חיבק אותי וגרם לי להרגיש טוב.

אחי היה מתבאס מאוד שלא הייתי מגיעה לבית איפה שהוא התגורר עם האישה המבוגרת כדי לבקר אותו, אז החלטתי להגיע לשם לאכול איתו צהריים.
הגעתי אליו והבית היה ריק, האישה הייתה מאושפזת בבית החולים והיינו רק אני והוא בבית. הבחור השני כבר לא התגורר שם.
נכנסתי אחי היה מחוייך, סופסוף ראיתי אותו מחוייך ולא מפוחד . ישבנו דיברנו וגם אכלנו צהריים ואז חבר שלו צלצל ואמר לו לרדת רגע למטה כי הוא צריך להביא לו משהו. אחי אמר לי לחכות לו בבית כי תוך כמה ד'ק הוא חוזר, לא הרגשתי כ"כ בנוח להישאר בדירה הזו לבד אבל אמרתי לו בסדר רק שינעל אותי. הוא נעל אותי וביקש ממני לא לפתוח את הדלת לאף אחד ואם מישהו דופק לעשות כאילו אין אף אחד בבית ואני דווקא הייתי בעד כי לא רציתי שידעו שאני שם. האישה ההיא לא אהבה שיש אנשים שהי אלא מכירה בבית והיא גם לא כ"כ רצתה שאני אגיע לשם לא יודעת למה....אישה מוזרה.
ישבתי בסלון וראיתי טלוויזיה ואז דפקו בדלת...
לא עניתי והמשיכו לדפוק ופתאום הדפיקות נהיו חזקות יותר. " תפתח את הדלת אני יודעת שאתה שם"!!!
אישה צעירה צועקת מבעד לדלת וממש רוצה שיפתחו לה. אני צלצלתי לאחי מהר וביקשתי ממנו שיעלה מהר הבייתה כי היא לא הניחה לדלת והייתה בהסטריה מטורפת שאפילו קללות יצאו לה מהפה.
"אני יודעת שאתה שם תפתח לי מיד אמא שלי מאושפזת אעההההה"
אני נלחצתי!!! ואמרתי לעצמי עכשיו יהיה מאוחר מדי לפתוח את הדלת כי אם היא תדע שאני הייתי שם כל הזמן הזה ולא פתחתי לה היא תתחרפן ותרצח אותי.
אחי הגיע ופתח לה את הדלת, היא נכנסה וראתה אותי שם.....כמה היא צעקה עליי באותו רגע רק ה' יודע.
"ילדה מגעילה מי את חושבת שאת יושבת בבית של אמא שלי ולא פותחת לי את הדלת??" תעופי מפה ואל תחזרי לפה יותר!!!

הרגשתי רע רק בשביל אחי כי לא הכרתי את האישה הזו ולא היה לי כל קשר איתה אבל פחדתי שאחי ירגיש רע עם זה והוא צריך לגור שם.
כמה זמן אחרי המקרה הזה אחי עזב את הבית ההוא וטס לאמא שלי בברזיל....

Do what I wantThe darkIM ALהדסLili
IM AL
16/10/2016 20:57
וואו, את צריכה לכתוב ספר מהסיפור הזה,,,,
פ
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
Juliana בגדי ים
Julianabr fashion

מוזמנים לתת הצצה לאתר הברזילאי שלי ולהתרשם מדגמים שאני עיצבתי:-)
דברים להגשים עד גיל 30
•  צניחה חופשית
•  צלילה
•  להפסיק לעשן
•  להתמיד בכתיבת הספר
•  לטייל בעולם
•  להגר למדינה אחרת****
•  לעשות קורס כלשהו
•  לעשות פוני בשיער