המסע שלי......

כן היה את החלק הקשה והכאפה שקיבלתי כשהבנתי שאחי תחת חסותי ואני כולה בת 17, אני אחראית לילד בן 15, אחראית לשלם שכר דירה, לעבוד וללמוד וכמובן לעבור את הבגרויות בהצלחה ולדאוג שאחי לא יפול להידרדרות חברתית וכל מה שמשתמע מכך.

כן זה לא היה קל אבל מבחינת כעסים הבנתי מהר מאוד שאסור לי להתעסק בזה, מבחינתי זה היה שטות לשקוע בדיכאון ולכעוס על אמא שלי הנחתי את הכעסים בצד למועד אחר והתעסקתי בלחיות ולתת לחיות.

יום אחד אימא שלי החליטה לטוס לברזיל עם הבן זוג שלה כדי לבקר את סבתא שלנו, היה לה כרטיס טיסה לשבועיים והיא השאירה לנו כסף שיספיק לנו לכל השבועיים לאוכל ולשלם שכר דירה שבדיוק הצטרכנו לשלם וכ'ו. היא טסה.... שמחתי בשבילה כי אחרי תקופה ארוכה שלא היה לה טוב פתאום ראיתי חיוך ואור בפנים שלה. היא נראתה כ"כ מאושרת שלא יכולתי שלא לשמוח בשבילה ורציתי את זה כמו שהיא רצתה, רציתי לראות אותה מאושרת וחיה את החיים שלה באושר ושמחה ובלי דיכאונות.

שבועיים אחרי הטיסה היא צלצלה אלינו ואמרה לנו שדחו לה את הטיסה לעוד שבוע  כי קרה איזה משהו שאני לא כ"כ זוכרת, אבל אמרתי לה בסדר אין בעיה....הרגשתי בפנים שאימא שלי לא חוזרת לארץ. מאז שאני קטנה האינטואיציות שלי לעולם לא טועות, אני תמיד מרגישה בגוף שלי כשמשהו לא בסדר ואני לא יודעת להסביר את זה אבל אני תמיד צודקת. לפחות ב98 אחוז מהפעמים.

אז צדקתי, אחרי שבוע היא שוט לא צלצלה יותר, לנו לא היה את המס טלפון שלה והכסף הלך ואזל. זו הייתה תקופה שבדיוק מצאתי את העבודה הראשונה שלי, עבדתי בדוכן שווארמה בקניון , הייתי הבחורה שקוראת לכולם להגיע וגם הייתי מכינה לפעמים את הלאפות והבאגטים, בוא נגיד שזו הייתה העבודה הראשונה שלי והכי נהניתי בה בעולם. למזלי הייתה לי משכורת סבירה כי עבדתי שם כל יום כל היום, גם בשישי וגם בשבת תמיד עבדתי.

כשגילינו שאמא לא מגיעה יותר צלצלתי לאחותי שהייתה באוסטרליה, היא הטיפה לי ואני כ"כ כעסתי עליה שאין לה מושג מה אנחנו עוברים פה שפשוט ניתקתי לה את הטלפון בפנים ורציתי לנתק איתה את הקשר לעד, לא יכולתי לסלוח לה על המילים שלה.

מיד צלצלתי לאבא שלי, כמה חודשים לפני כן ההורים שלי רבו עליי ועל אחי בבית המשפט, הם נלחמו אחד בשני כדי לקחת אותנו ולבסוף השופט פסק לטובת אמא שלי כי אנחנו אמרנו שאנחנו רוצים להיות איתה ולא איתו.

סיפרתי לו בשיחת הטלפון מה שקרה והוא גיחך לי בטלפון תוך כדי שאני בוכה חסרת אונים הוא אומר לי-" מגיע לכם, אתם ביקשתם להיות איתה ". גם לו ניתקתי את הטלפון. אני בת 29 היום ולעולם לא אשכח את המילים האלה שיצאו לו מהפה.

החלטתי לנתק קשר עם כולם, לא רציתי את העזרה שלהם ולא רציתי את העצה שלהם פשוט החלטתי לקחת הכל על הכתפיים שלי וזה יהיה המסע שלי בחיים האלה.......